אחד הכללים החשובים בדיני הכיבוש הוא האיסור המוטל על המדינה הכובשת לבזוז את השטח הכבוש, ולהעביר לידיה את משאביו הבלתי מתחדשים. בית המשפט דן בכלל זה במסגרת עתירה שהגישו תושבי שתי התנחלויות כנגד הקמת מחצבה בסמוך לשטחיהן (להלן:
בג"ץ נעלה).
מה שהטריד את המתנחלים היה הפגיעה באיכות חייהם, בעקבות הקמתה של המחצבה בסמוך לבתיהם: מחצבות מטבען מייצרות רעש ואבק, ומצלקות את הנוף. אולם במאמציהם למנוע את הפגיעה בהם, לא בחלו המתנחלים גם בטיעונים מתחום המשפט הבינלאומי. הקמת המחצבה אסורה, כך טענו, משום שהשטח הוא שטח כבוש, והקמת המחצבה מנוגדת לכלל בדבר האיסור להעביר לידי המעצמה הכובשת את המשאבים הבלתי מתחדשים של השטח.
[1] לא, לא מדובר בהזיה בדיונית, אלא במקרה ממשי. אנשים שעצם התנחלותם בשטח הכבוש מנוגדת ניגוד גמור למשפט הבינלאומי, מבקשים להסתמך עליו. התנחלויות שהן חלק מהפרויקט הישראלי של סיפוח השטחים וניצולם, זועקות כנגד ביטוי אחר של אותה מדיניות עצמה. אבל לא בחרתי לכתוב על פסק הדין בהיותו דוגמה מובהקת של "טובל ושרץ בידו", אלא בהיותו דוגמה מובהקת לאופן שבו מתמודד בית המשפט הישראלי עם המשפט הבינלאומי ונותן חותמת של הכשר לפרויקט הסיפוח הישראלי.והרי דבריו של השופט גרוניס בפסק הדין (בהסכמת השופטים ריבלין ופרוקצ'יה), המוקדשים לטענה מתחום המשפט הבינלאומי:
הטענה הבאה המצריכה עיון היא כי הקמתה של מחצבה עומדת בניגוד לתקנות האג באשר לתפיסה לוחמתית. לגירסת העותרים, על-פי הכללים של המשפט הבינלאומי אין מדינה הנמצאת בשטח המוחזק בתפיסה לוחמתית רשאית לנצל את המשאבים המקומיים לטובתה שלה. טענה זו מתבססת על תקנה 55 לתקנות האג. תקנה זו קובעת כי המדינה, השולטת מבחינה צבאית בשטח אחר, רשאית לנהל ולהפיק פירות (administrator and usufruct) מבניינים ציבוריים, ממקרקעין, מיערות וממפעלים חקלאיים [...]. על סמך זאת נטען, כי הקמתה של מחצבה אינה מתיישבת עם ההיתר המוגבל לניהול ולהפקת פירות.
ראוי לציין כי אף שהמושגים האמורים של ניהול והפקת פירות אינם כוללים מכר, אין בהם כדי לשלול השכרה, החכרה או עיבוד [...]. יכולה להישאל השאלה אם פעולת חציבה באה בגדר הפקת פירות. לכאורה, אין הדבר כן משום שנעשה שימוש במשאב באופן שמכלה אותו. אף אם הדבר כך, אין האיסור חל מקום שמדובר בפעולה הנעשית לתועלתה של האוכלוסיה המקומית או לצרכים מקומיים. כך למשל סלילה של כבישים בתחומו של השטח הנתון לתפיסה לוחמתית מותרת היא, כאשר המשתמשים בהם הינם גם תושבים מקומיים (בג"ץ 393/82 ג'מעית אסכאן אלמעלמון נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה והשומרון (להלן – עניין אסכאן), בעמ' 795, 811). יצוין כי כבר נפסק שבגדר אוכלוסיה מקומית יכול שיבואו אף המתיישבים (במקרה אחד נזכרו תושבי קריית ארבע כאשר התעוררה שאלה בדבר אספקת חשמל לאוכלוסייה המקומית: בג"ץ 256/72 חברת החשמל למחוז ירושלים בע"מ נ' שר הביטחון, בעמ' 138). נתון נוסף שיש בו כדי להשליך על כל ההתייחסות והתחולה של כללי המשפט הבינלאומי המנהגי הינו אורכה של התקופה שבגדרה נמצא השטח בתפיסה לוחמתית. הכללים המקובלים התפתחו על רקע מלחמות שונות שהביאו לכך שהתפיסה הלוחמתית נמשכה תקופה קצרה יחסית. כאשר עסקינן בתקופות ארוכות מאוד דומה שקיימת הצדקה להכיר בכך שהמדינה המחזיקה רשאית לנקוט מהלכים שיש בהם כדי להשפיע לאורך זמן על השטח שבתפיסה לוחמתית [...]. מן ההחלטה של ועדת ההתנגדויות [אחת מהמשיבות בעתירות] ומן החומר שהוצג על-ידי שפיר [אף היא אחת מהמשיבות] עולה כי התוצרת של המחצבה תשמש אף לעבודות בתחומי יהודה ושומרון. על כן אין לקבל את טענת העותרים הנסמכת על המשפט הבינלאומי.[2]
השופט גרוניס נזקק כאן לאוסף מרשים מתוך התרגילים המשפטיים שפיתח המשפט הישראלי, כדי להצדיק פעולות של ישראל, שהרציונל מאחוריהן הוא סיפוח בפועל של השטחים וניצולם לטובת אינטרסים ישראליים. פעולה המיועדת לספק חומרי גלם לשוק הישראלי ולהעשיר תאגיד ישראלי, מוצגת כמיועדת לטובת תושבי השטח הכבוש. בכלל תושבי השטח הכבוש, שהמדינה הכובשת צריכה לשקוד על טובתם, כולל בית המשפט גם את המתנחלים: אלה, שעצם שהייתם בשטח אסורה, בין היתר משום הצורך להגן על התושבים הכבושים מפני ניצול, קיפוח וגזילת משאבים – תופעות שמאפיינות פרויקטים קולוניאליים והעברות של אוכלוסייה מהמדינה הכובשת לשטחים הכבושים, גם במקומות אחרים בעולם ובתקופות אחרות. לבסוף, נעזר השופט גרוניס גם במושג של "כיבוש ארוך טווח" שטבע בית המשפט הישראלי, כעילה
לרכך את האיסורים שבמשפט הבינלאומי.
השופט גרוניס נמנע מלבחון לעומק הן את ההיגיון שמאחורי הכלל של המשפט הבינלאומי בו הוא עוסק והן את העובדות הנוגעות לעניין.
האיסור על הקמת ההתנחלויות נובע מאותן תכליות כמו האיסור לרושש את השטח ממשאביו, והפרה אחת של המשפט הבינלאומי לא יכולה להוות נדבך להפרה נוספת
תקנה 55 לתקנות הנספחות לאמנת האג (1907) קובעת, כי "המדינה הכובשת נחשבת רק לנאמן ולנהנה של הבנינים הציבוריים, נכסי דלא ניידי, יערות ומפעלים חקלאיים השייכים למדינה האויבת והנמצאים במדינה הכבושה. עליה לשמור על קרן הנכסים האלה ולנהלם לפי כללי טובת-ההנאה".
[3] כלל זה משקף את העיקרון לפיו אין רוכשים שטח באמצעות מלחמה, וכיבוש אינו אלא מצב זמני בו המדינה הכובשת מחזיקה בשטח כנאמנה של הריבון הלגיטימי עד להסדר, וללא אף גרגיר של ריבונות. כנאמנה, אסור למדינה הכובשת לשעבד את השטח הכבוש לאינטרסים הלאומיים שלה (אם כי היא רשאית לנקוט צעדים שנחוצים להבטחת השליטה הצבאית שלה בשטח ולהגנת כוחותיה בו). במיוחד דואג המשפט ההומניטארי הבינלאומי לקבוע ערובות, שימנעו שינויים קבועים בשטח הכבוש ואת דלדולו הכלכלי. פעולות שכאלו מסכלות את יכולתו של השטח הכבוש להתנהל לאחר תום הכיבוש תחת ההנהגה של הריבון הלגיטימי שלו. גזל המשאבים של השטח הכבוש הוא ניצול לרעה של השליטה שהושגה באמצעות הפעלת כוח, ופוגע בתושבי השטח הכבוש, שהמשאבים הללו אמורים לשרתם.
התמשכותו של הכיבוש אינה יכולה לשמש עילה להתרת המעשים הללו. היא אינה מעניקה לישראל מידה כלשהי של ריבונות בשטח, אינה משנה את העובדה שהשטח הגיע לידיה של ישראל באמצעות שימוש בכוח, ואף לא את העובדה שהשלטון הצבאי של ישראל אינו מייצג את תושבי השטח הכבוש. אדרבא, התמשכותו של הכיבוש מגדילה את התביעות שהכובש צריך לספק, כדי להבטיח שבבוא העת ניתן יהיה לממש בשטח את שלטונו של הריבון הלגיטימי. לא כל שכן, שמפעל ההתנחלויות הישראלי אינו יכול להצדיק גזל של משאבי השטח הכבוש. האיסור על הקמת ההתנחלויות נובע מאותן תכליות כמו האיסור לרושש את השטח ממשאביו, והפרה אחת של המשפט הבינלאומי לא יכולה להוות נדבך להפרה נוספת.
את דחיית הטענה מתחום המשפט הבינלאומי מנמק השופט גרוניס, בין היתר, בכך כאמור, ש"התוצרת של המחצבה תשמש אף לעבודות בתחומי יהודה ושומרון". במלים כלליות אלו ממסך השופט את האופי הממשי של פרויקט החציבה הישראלי בשטחים. המציאות של ניצול משאבי הטבע הפלסטיניים לטובת ישראל, מתגלה מדו"ח של מינהל התכנון של משרד הפנים, שפורסם באתר המשרד.
[4]עניינו של דו"ח זה בעתודות חומרי הגלם לבנייה ולסלילת כבישים בישראל. נקודת המוצא של הדו"ח היא שהעתודות בתחומי ישראל לחומרי גלם לענפים אלו צפויות להתדלדל ולהגיע בשנים 2020-2015 לקו האדום. הדו"ח בוחן מקורות נוספים לחומרי גלם, ובין היתר סוקר את אספקתם מהשטחים הפלסטיניים הכבושים. לפי הדו"ח, מספקים השטחים לישראל מדי שנה קרוב ל-10 מיליון טון של חצץ ואגרגטים. מרבית חומרי הגלם הללו נחצבים באיזור C שבשליטה ישראלית מלאה, ועל ידי חברות ישראליות. המימשל הצבאי הישראלי החל לפעול עוד בשנות התשעים להרחבת הכרייה, ובמועד כתיבת הדו"ח חודשה העבודה התכנונית בנושא. בשעה שהדו"ח נכתב היו בנמצא אחת-עשרה תוכניות למחצבות חדשות או להרחבת מחצבות קיימות בשטחי C, תוכניות המייצגות עתודות חומרי חציבה של כ-260 מיליון טון. בין התוכניות, תוכנית להרחבת המחצבה שהוקמה בעקבות פסק דינו של השופט גרוניס.
[5]לפי הדו"ח, "תפוקת החצץ השנתית של המחצבות באזור זה [איזור C] מוערכת על ידי קמ"ט מסחר, תעשייה ומכרות במינהל האזרחי באיו"ש, בכמות כוללת של כ-12 מיליון טון בשנה. רוב המחצבות בבעלות של חברות ישראליות עם מגמת שיווק לישראל (כ-74% מהתפוקה). ההערכה שמגמה זו תימשך גם בעתיד. אומדן העתודות (מחצבות פעילות ותכניות מוצעות) – כ-463 מיליון טון. עתודות אלו, ברמת התפוקה הנוכחית, תספקנה לעוד 38 שנה לערך [...]".
[6] בשנת 2009 הגיש ארגון "יש דין" עתירה כנגד ניצול משאבי השטחים באמצעות המחצבות הישראליות הפועלות בהם. העתירה עודנה תלויה ועומדת.
[7]
דאגתם העיקרית של העותרים בבג"ץ נעלה היתה נתונה לזיהום, לאבק ולרעש מהמחצבה המוקמת ממש בסמוך לבתיהם. בעניין זה נקבעה שורה של הנחיות שנועדו למזער את המפגע. לא נותר אלא לקוות, שמבצע גזל המשאבים בידי ישראל אינו מפריע יתר על המידה למבצע הסיפוח ההתנחלותי המתנהל באותם שטחים ממש – שניהם בחסות בית המשפט.
עו"ד יוסי וולפסוןהמחבר הוא עורך דין ופעיל לזכויות אדם ובעלי-חיים אחרים. בעבר עבד במוקד להגנת הפרט.
